משמעת ללא עונשים
לא לכל הורה ברור מדוע נחוצים גבולות בגידול ילדים, ובחיים בכלל.
בשאיפתנו להעניק לילדינו ילדות מאושרת, אנו מזניחים לעתים את אחד התפקידים המרכזיים שלנו בגידולם. פיתוח משמעת עצמית וחברתית.
הדגש על הצורך של ילדים לאהבה וקבלה הביא לסלחנות והיענות חסרת תקדים לדרישות הילד.מתירנות, פינוק וחסות-יתר יוצרים את אותו אפקט כמו השפלה: מניעה מהילד את החוויה של הכוח שלו. כשמרחמים על הילד, אנו מלמדים אותו לרחם על עצמו. מתקבל על ידו הרושם שהחיים חייבים לו משהו, ויש לו זכות לדרוש עוד ועוד, מה שמקטין את היכולת שלו לתרום ולהשתתף. כדי שאדם יהיה מסופק ומאושר, ירגיש ביטחון ויגשים את מלוא הפוטנציאל שלו, צריך שיתקיים, בנוסף למה שהוא יכול לקבל בחיים, תחושה חברתית (אדלר 1934).
תחושה חברתית היא העניין האמיתי בבני אדם אחרים, אכפתיות ורצון לתרום לרווחתם והתפתחותם. תחושה חברתית עוזר להתמודד עם משימות החיים: עבודה, חברה ואינטימיות דרך שיתוף פעולה.
תחושה חברתית מגשים את הגיון הברזל של החיים החברתיים:
- כדי שיהיה הרמוניה צריך להכיר בקיומו של שוויון חברתי
- לכל אדם זכות לכבוד
- אין אדם רשאי לשלוט ברעהו
- משוויון חברתי ואינטרס חברתי נובע הצורך בשיתוף פעולה
אלה כללים חברתיים אוניברסאליים. כשאינם מתקיימים החיים שלנו קשים ומלאי קונפליקטים.
מה היא משמעת עצמית?
משמעת מורכבת מ: היכולת לדחות סיפוקים, קבלת אחריות, חיבור למציאות ואיזון במעגלי החיים.
משמעת היא חלק ממערכת בסיסית הדרושה לנו לפתרון בעיות בחיים. כשאנו עוקפים את הקושי והכאב הלגיטימיים הנובע מטיפול בבעיות, אנו עוקפים את הצמיחה שתובעות מאיתנו הבעיות.
דחיית סיפוקים: להגביר את העונג על ידי עימות עם הכאב. ילדים היום רוצים לשחק עכשיו, לשלם אח"כ, ואם אפשר… לא לשלם בכלל.
קבלת אחריות: החיים שלנו הן סך הכול הבחירות שלנו. מה שלא מוצא חן בעינינו הוא תוצר של אותן בחירות. הקושי בקבלת אחריות להתנהגותנו, יסודו ברצון להימנע מן הכאב שבתוצאות התנהגותנו.
חיבור למציאות: היכולת להתעמת מול צרכי המציאות ולעדכן את המפה הסובייקטיבית שלנו על פי דרישות המציאות.
איזון במעגלי החיים: חברה, עבודה ואינטימיות.
כשאדם מכיר בערך עצמו הוא דואג לעצמו בכל דרך נחוצה
ניתן לומר שהורים שאינם משקיעים בפיתוח משמעת, לוקים בחוסר אהבה לילדים
אהבה הינה גם הקדשת הזמן והמאמץ הדרוש לחינוך, ונכונות לסבול עם הילד
הסדר החברתי מציב כללי חיים שעל בני האדם ללמוד כדי לתפקד ביעילות
הבסיס של חיים דמוקרטיים היא כבוד הדדי ואחריות משותפת. חוקים וכללים חברתיים נועדו לשמור על רווחת הפרט וביטחונו.
בתקופת הדמוקרטיה, איבדו ההורים את השליטה על ילדיהם. הנדכא יכול להתמרד מול הסמכות באופן גלוי. ילדים מסרבים שיתייחסו אליהם כפחותי ערך, מתמרדים נגד שליטה והופכים בעצמם לרודנים
כשקבוצה שמה את עצמה למעלה, היא מפרה את חוק השוויון החברתי ויוצרת מרד. סוגים מסוימים של אימון אישי לילדים על ידי ההורים, יסייעו לילד להכיר במגבלות המקיפות אותו ויפתחו אצלו משמעת עצמית.
מטרת המרד: להיות שווים.
לילדים היום יש הרבה חופש אך לא שוויון. בגלל שהם לא שווים בקהילה, הם מסרבים לקחת את האחריות שבאה עם החופש, אך דורשים עוד זכויות.
החיפוש אחרי עונג מחליף את החיפוש למשמעות ושוויון.
במצב דברים זה ,עונשים כבר לא יעילים. בגלל שילד נוטר על העונש מחד ולא תופס את הסמכות כקדושה מאידך, הוא מוצא דרכים להביס את הסמכות עונש מזמין תגובת נגד ונקמה. עונש מעורר ומצדיק התנגדות בילד.
עונש מגביר כבוד למי שיש יותר כוח. עונש מלמד שכוח הוא הדבר הכי חשוב.
ילדים שמושפעים מעונש צריכים עונשים כל הזמן (משמעת חיצונית), עונש פועל באופן רגעי ולא לטווח ארוך. מתקבל הרושם שאם שילמת את חובך לחברה, אתה חופשי לפגוע שוב, אם תהיה מוכן שוב לשלם על החוב. בנוסף, גם עם התוצאות טובות זה לא הופך את התהליך לנכון.
אנו צריכים דרכים אחרות לעורר מוטיבציה לשיתוף פעולה ולהתנהגות מתקבלת על הדעת.
עלינו להרוויח שיתוף פעולה. אין שיתוף פעולה בלי קבלת אחריות.
הילד צריך ללמוד להתנהג באופן הולם לא ככניעה למבוגרים אלא כדי להימנע מהתוצאות הכואבות של מעשיו.
אי אפשר ללמד אחריות אלא על ידי נתינה של אחריות לילד כך שהוא ילמד כיצד להשתמש בה. בדרך זו הוא ילמד לבחור ולקבל את האחריות לבחירות.