רמז: זה קשור לשאלה מדוע אנו חושבים שכדור הארץ שטוח, עד שמלמדים אותנו אחרת בבית הספר. תהליך הלמידה כרוך בשכחה מסוימת של דברים שאנו יודעים אינטואיטיבית.
לפי ההיגיון הבריא, למידה מורכבת מרכישה של ידע חדש. למרות זאת, סוקרטס הציע שהלמידה כרוכה בארגון ובתיוג מחדש של ידע שכבר נמצא ברשותנו. הנה היפותיזה רדיקלית יותר אודות למידה: לפעמים, למידה משמעה איבוד ידע. במילים אחרות, למידה יכולה לכלול גם שכחה – מחיקה של דברים שתופסים מקום, והצבה של דברים אחרים הרומזים על חשיבה יעילה.
ילדים צעירים בגילאי מעון ועד הכיתות הנמוכות מאוד, בדרך כלל נוטים לכתוב אותיות מסוימות במהופך. לעיתים הם אף יכתבו משפט שלם בפורמט של מראה. לעיתים זה נתפש מבחוץ כמגושמות זמנית, אך למעשה זה דורש יכולת יוצאת מן הכלל. ראשית, הילדים מעולם לא לומדו לכתוב הפוך – הם למדו זאת בעצמם. שנית, כתב מראה קשה מאוד לביצוע; אם אינכם מסכימים, פשוט נסו לכתוב משפט שלם במהופך.
מה כל זה מלמד אותנו על הדרך בה המוח שלנו עובד? מערכת הראייה ממירה אור וצל לעצמים, אך מכיוון שעצמים מסתובבים וזזים, מערכת הראייה לא ממש מתעניינת באוריינטציה שלהם – כוס קפה תישאר אותו דבר גם במהופך. היוצאים מן הכלל הכמעט בלעדיים לעובדה הזו, הם המצאות חברתיות שנקראות "אותיות".
תמונת המראה של האות p איננה p אלא q. אם ניצור שיקוף שלה על הציר האופקי נקבל את האות d ואם ניצור שיקוף נוסף על הציר האנכי נקבל את האות b. השתקפות של אות יוצרת אות שונה (באנגלית, לפחות). זה נוגד את הדרך בה פועלת מערכת הראייה שלנו.
למעשה, יש לנו יכולת זיכרון עלובה ביותר לסידורים ספציפיים של עצמים. לדוגמה, כמעט כולם זוכרים שפסל החירות נמצא בניו יורק, שצבעו ירקרק ושיש לו כתר וכן יד אחת מורמת האוחזת בלפיד בוער. אך באיזו יד נמצא הלפיד – יד ימין או שמאל?
מערכת הראייה שלנו חייבת להתעלם באופן אקטיבי מהבדלים שכאלה, כדי שתוכל לזהות שכל הסיבובים, ההשתקפויות והתזוזות של העצם עדיין מניבים את אותו עצם; שכלב שנצפה מהצד וכלב הנצפה מהחזית הם אותו כלב. אופן הפעולה היעיל הזה מוכתב מאבות אבותינו, ורק מאוחר יותר בהיסטוריה האנושית הופיעו אותיות האלפבית, שכפו מוסכמות חברתיות הנוגדות את הדרך בה פועלת מערכת הראייה שלנו.
מי שלומד לקרוא עדיין נושא עמו את ברירת המחדל הוויזואלית הזו, לפיה האות p שווה לאות q. לפיכך חלק מתהליך הלמידה מצריך עקירה מהשורש של תבניות קודמות. מהיום בו אנו נולדים, המוח שלנו כבר יוצר מבנים מושגיים מתוחכמים, והלמידה שלנו היא למעשה סוג של נקודת התכנסות בין שני מצבים: מה שמוצג לנו מצד אחד, והתבניות המוקדמות שיש לנו אודותיו מצד שני.
המוח איננו דף ריק, טאבולה ראסה, שעליו דברים נכתבים – אלא משטח קשיח שאליו מותאמות חלק מהצורות וחלק אחר לא. זוהי מטאפורה טובה יותר של למידה – תהליך של חפיפה והתאמה. דוגמה מצוינת היא הייצוג של העולם.
הפסיכולוגית הקוגניטיבית סטלה ווסניאדו (Stella Vosniadou) חקרה אלפים על אלפים של ציורים בפרוטרוט, וגילתה כיצד ייצוגים של העולם משתנים אצל ילדים. בשלב כלשהו בתהליך החינוכי שלהם, מוצג לילדים הרעיון שהעולם עגול. זה מגוחך, מפני שכל העובדות שהם צברו עד כה מצביעות על ההפך.
כדי להבין שהעולם עגול, צריך לבצע אי-למידה / שכחה של משהו מאוד טבעי המבוסס על חוויית החושים: שהעולם שטוח. גם כאשר אנו מבינים שהעולם עגול, בעיות נוספות צצות. מדוע אנשים בצד השני של העולם לא נופלים? על כדור הארץ כוח הכבידה עושה את העבודה, ומשאיר את כולם צמודים לאדמה. אבל גם זה מייצר בעיות חדשות – מדוע כל העולם לא נופל אם הוא פשוט צף בחלל?
המהפכות הרעיוניות שאנו עוברים במהלך חיינו, מחקות במובן מסוים את התפתחות התרבות במהלך ההיסטוריה. ילדים המומים למשמע העובדה שהעולם עגול, משכפלים למעשה את המאבק הרעיוני שחוותה המלכה איזבלה, כאשר קולומבוס הציע לפצוח במסעו המפורסם.
ילדים צעירים פותרים את בעיית כדור הארץ שצף בחלל, בדרך די דומה לזו שהתרחשה בתרבות האנושית – על ידי שימוש בסיפורים על צבי ענק או פילים שמחזיקים אותו מלמטה. כל אחד מוצא פתרונות שיפיקו את תפישת המציאות המתאימה עבורו ולמסגרת הרעיונית בה הוא פועל. פיזיקאי יכול להבין שהעולם מסתובב, יש לו כוח התמד (אינרציה) ומסלול היקפי – אבל ילדה בת 8 לא תוכל לפתור את השאלה מדוע העולם לא נופל באמצעות הטיעונים שברשותה.
עבור מורים, גננות, הורים וחברים – חשוב מאוד להבין שמי שנמצא בתהליך למידה, סופג מידע דרך מסגרת רעיונית שונה מאוד משלהם. עיסוקה של ההוראה לא טמון בדיבור בצורה פשוטה יותר, אלא תרגום של מה שידוע לנו לשפה אחרת או לצורת מחשבה שונה. זו אחת הסיבות לכך שההוראה יכולה להשתפר, אם המורה הוא למעשה אחד מהתלמידים ששותף למסגרת הרעיונית שלהם.
כדי להדגים זאת, חבורת מתמטיקאים עשתה ניסוי פשוט יחד עם הנוירולוג מריאנו זיגמן (Mariano Sigman). הם הציבו בעיה מתמטית בפני מאות סטודנטים שהתכוננו למבחן בקורס הכנה בסיסי, וזאת לאחר שחילקו אותם לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה נתבקשה לפתור את הבעיה, בדיוק כפי שהיה קורה בכל מבחן אחר. הקבוצה השנייה התבקשה קודם כל לנסח את השאלה במילים שלהם, ורק לאחר מכן לפתור את הבעיה.
המשימה הנוספת בקבוצה השנייה אומנם קיצצה מהזמן שהיה להם וכן הורידה את רמת הריכוז; אבל במקביל היא דחפה אותם לעשות משהו חיוני ללמידה: לתרגם את הניסוח המונח לפניהם לשפה שהם מבינים, טרם הפתרון. השינוי היה מדהים. הביצועים של אלו שניסחו מחדש את הבעיה השתפרו כמעט ב-100%, בהשוואה לאלו שפתרו אותה ישירות.
במהלך הזמן ותהליך הלמידה, כולנו עוברים מהפכות רעיוניות המשנות את הדרך בה אנו מארגנים רעיונות ומייצרים דימויים של העולם. רעיונות אינטואיטיביים ותיקים נוטים להישאר בשטח בעקשנות, ולעיתים ניתן למצוא את אותה דרך ילדותית לפתרון בעיות גם אצל אנשים בוגרים. ההבנה כיצד פועל מכלול האינטואיציות הזה במוח האנושי, היא דרך אחת בה אנו יכולים לשפר את תהליך ההוראה והלמידה אצל ילדינו.
מתוך הספר The Secret Life of the Mind: How Your Brain Thinks, Feels, Decides של הנוירולוג מריאנו זיגמן, 2017