הורים רבים מתקשים למצוא את קו הגבול החמקמק שקיים בין הבעת אמפתיה כלפי ילדיהם לבין הזדהות יתר עמם. בעוד הפעולה הראשונה מבורכת, האחרונה יכולה, בטווח הרחוק וכאשר היא נעשית על בסיס קבוע, ליצור נזק ממשי לילד ולפגוע בהתפתחות שלו כאדם בוגר, עצמאי ומתפקד.
כמה מילים על ההבדלים בין אמפתיה ל"אובר" אמפתיה או הזדהות יתר, במאמר שלפניכם.
אמפתיה היא הזדהות "בריאה" עם הילד
מילון אבן שושן מגדיר אמפתיה כ"הזדהות נפשית עם רגשותיו או עם מחשבותיו של בן אדם אחר". היכולת להביע אמפתיה היא אחד מהמרכיבים החשובים באינטליגנציה רגשית, והבעתה כלפי הילד על-ידי ההורה – גם כאשר הילד חווה רגש כואב וקשה, וגם כאשר עולה בו רגש נעים ומשמח – נותנת לילד תחושת ביטחון, ומספקת לו את המשענת והתמיכה שכל ילד זקוק להן כדי לצמוח כבן אדם.
הבעת אמפתיה כלפי ילד שבוכה, כי כואבת לו הברך לאחר שנפל מהמגלשה בגן השעשועים, באה לידי ביטוי ביכולת של ההורה להתחבר לרגש של הילד, להיכנס לנעליו, לראות את הדברים מנקודת המבט שלו ולהתמקד בו. הבעת רגישות כזו כלפי הילד תאפשר לו לחוש בטוח כאשר עולים בו רגשות שליליים שעשויים להיות מאיימים, תאפשר לו לא להרגיש לבד ועל כן היא חיונית להתפתחותו של הילד.
כך פוגעת הזדהות היתר עם הילד בכישורי ההתמודדות שלו
יחד עם זאת, כאשר הבעת האמפתיה חוצה את הגבול והופכת להזדהות יתר עם תחושותיו של הילד – או אז מתחילה הבעיה. רוזנהיים, תיאוטיקן מוכר בתחום הפסיכולוגיה, התייחס להזדהות כאל טשטוש הגבול בין העולם החווייתי של הילד לבין זה של ההורה.
בתהליך כזה, ההורה מתמזג עם הילד וכאילו "נלכד" עמו בתוך המצב. המשמעות בפועל היא שבמקום שתגובת ההורה תהווה מקור לתמיכה ולחוסן נפשי עבור הילד, בעזרתן הוא יוכל גם להתמודד טוב יותר עם המצב, היא תגרום לו להישאר במצב זה זמן רב יותר. בנוסף אולי תגובת ההורים המופרזת תגרום לו גם לרחם על עצמו, או לחוות חוסר יכולת להיחלץ מהמצב כשידו על העליונה, מאחר שאביו או אימו משדרים לו שאין לו מה לעשות בנדון ושמצבו כה חמור.
איך בכל זאת נזדהה עם הילד בלי להיסחף
אם נחזור, לרגע, לדוגמת הילד שבוכה לאחר שנפצע בברך – כאשר אימו תבכה יחד איתו כי קשה לה לראות את בנה במצב כזה או אם היא תביע כלפיו רחמים, הילד רק ירגיש שכואב לו יותר ויתקשה יותר למצוא את המשאבים הנפשיים להתמודד עם הכאב, לתת לו לחלוף מעצמו ולהמשיך הלאה.
כהורים חשוב שנהיה מסוגלים לרקוד את הריקוד העדין הזה, ולהיות מודעים לכך שעלינו להיות אמפתיים, אך לא אמפתיים מדי, באופן שהופך להזדהות הפוגעת בכישורי ההתמודדות של הילד ובחוסן הנפשי שלו.