כשאנחנו יוצאים מהבית, אפילו אם זה רק לסידורים (ובטח כאשר מדובר ביום עבודה או אירוע אחר) – רוב הסיכויים שלא נצא לבושים בפיג'מה. על הדרך כנראה גם נביט לרגע במראה, לוודא שהכול תקין, ואולי גם נשים דיאודורנט. אבל מתי בעצם אנחנו מתחילים להתייחס לדעות של אחרים?
איך אנחנו עוברים ממצב של פעוט, שאין לו שום בעיה להסתובב בסופרמרקט לבוש בוואנזי, למצב של אדם בוגר שחלק מהתנהגותו מוכתב ממה שאנשים אחרים חושבים? הפסיכולוגית שרה ולנסיה בוטו חקרה את הנושא בקרב פעוטות בני 14 עד 24 חודשים, באמצעות ניסוי מתוכנן היטב שנקרא "משימת הרובוט".
מהלך הניסוי
- לתינוקות מוצג רובוט צעצוע וכן כיצד להפעיל אותו באמצעות שלט רחוק.
- החוקר שמציג את הרובוט מתייחס אליו בשתי דרכים שונות – פעם בצורה חיובית ("איזה יופי!") ופעם בצורה שלילית ("אוי לא!").
- לאחר ההדגמה מאפשרים לתינוקות להשתמש בשלט הרחוק, ובמקביל או שהחוקרים צופים בהם בגלוי או שמעמידים פנים שהם קוראים עיתון.
הנחת המחקר הייתה שאם עד גיל 24 חודשים ילדים אכן רגישים למה שאחרים חושבים, התנהגותם עם השלט תושפע לא רק מהשאלה האם צופים בהם או לא – אלא גם מהסנטימנט הרגשי שהועבר אליהם בשלב ההדגמה (חיובי או שלילי).
לפיכך, החוקרים ציפו שילדים שחוו סנטימנט חיובי ישחקו יותר עם השלט בזמן שצופים בהם – אבל אז בחרו לשחק עם השלט השלילי כאשר איש לא הסתכל (כביכול). כדי לבדוק זאת הניסוי בוצע בשלוש גרסאות שונות:
גרסה 1 – הדגמה כיצד להפעיל את הרובוט בלי יצירת סנטימנט רגשי כלשהו, וגם בלי להסביר שמותר להם לשחק עם השלט.
גרסה 2 – הניסוי כפי שתואר בהתחלה, עם יצירת סנטימנט רגשי שלילי או חיובי על ידי המציג.
גרסה 3 – שימוש בשני מציגים ושלט אחד, שכל אחד מהם יצר סנטימנט רגשי אחר – שלילי וחיובי.
תוצאות הניסויים
בגרסה 1 התינוקות לא שיחקו בשלט כל עוד צפו בהם. ברגע שהחוקר הסתובב והתחיל לקרוא בעיתון, התינוק התחיל לשחק בשלט. כמו כן, תינוקות ששיחקו בשלט כאשר החוקר קרא בעיתון, הפסיקו בבת אחת את פעילותם ברגע שהחוקר הסתובב שוב וצפה בהם.
גם בגרסה 2 התינוקות לא שיחקו בשלט כל עוד צפו בהם, אבל הפעם ברגע שהחוקר החל לקרוא בעיתון – הם לקחו את השלט השלילי מבין השניים. ברגע שהחוקר חזר לצפות בהם, התינוקות הפסיקו את פעילותם כאילו לא עשו דבר. בגרסה זו לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הסנטימנט החיובי לשלילי.
בגרסה 3 התינוקות לא לחצו על השלט שהוצג על ידי החוקר השלילי, עד שהחוקר הסתובב והתחיל לקרוא בעיתון.
מסקנות הניסוי
סדרת הניסויים הזו הראתה שהתנהגותם של התינוקות הושפעה משני פרמטרים עיקריים – גם ההנחיות המפורשות של המציג, וגם מהסנטימנט הרגשי שהוצג בעקיפין. ניתן להסיק שכבר מגיל צעיר מאוד, תינוקות רגישים לערכים שאנו מצמידים לחפצים ולהתנהגויות. ולא רק זאת, הם גם משתמשים בערכים הללו כמקור הנחיה להתנהגותם.
בין שאנו מודעים לכך ובין שלא, אנחנו כל הזמן משדרים החוצה סט של ערכים אל הסובבים אותנו. אין הכוונה לערכים מפורשים כגון "תהיו נחמדים" או "אל תגנבו", אלא הדגמה מעשית באמצעות התנהגותנו היומיומית של מה נכון ולא נכון, מה נחמד ומה לא נחמד, מה מוערך ומה לא.
העברת ערכים נעשית בצורה כמעט אוטומטית, גם בלי להגיד דברים מילוליים במפורש. הדבר מתרחש על ידי רצף מעשים, התנהגויות ותגובות למגוון מצבים. לדוגמה – עצם העובדה שאנחנו מעודדים את הילדים לעשות כך ולא אחרת, או מגיבים בצורה מסוימת להתנהגות X ולא Y. אנו עשויים לעודד ילדות להיות יפות וילדים להיות חכמים, בלי להבין שאנו עושים זאת. דוגמה נוספת – פרס על התנהגות טובה יבוא בדרך כלל בצורת ממתק ולא בצורת פרי.
גם מבוגרים וגם ילדים יעילים מאוד בהסקת מסקנות מאותן פעולות מרומזות, שבסופו של דבר תורמות את חלקן לעיצוב התנהגותנו ואף אישיותנו. לדוגמה, איזה ערכים אנו משדרים לסביבה ולילדים שלנו כאשר אנו מחייכים יותר אל המסך בנייד, מאשר אל אנשים אחרים מסביב? חשוב להיות מודעים לערכים שאנו משדרים, כדי להנחיל לילדינו את הערכים הנכונים לחיים בוגרים.