מחקרים וממצאים רבים מעידים שגם אחרי שבץ מוחי, יש נפגעים שמצליחים להחלים בצורה חלקית או כמעט מלאה. הם עושים זאת על ידי תוכניות שיקום מקיפות, הנשענות על הגמישות הקיימת בתאי המוח (נוירופלסטיות). אז אם זה עובד אצל מבוגרים, מדוע שזה לא יעבוד גם אצל ילדים?
אנחנו לומדים את מרבית התפקודים שלנו עד גיל חמש בערך, ולאחר מכן מתרחשת יצירה של הרגלים. אם נצליח לגרום למוח להפעיל חלקים אחרים שלו לטובת החלקים שאבדו, נוכל לשחזר (חלקית או באופן מלא) את התפקודים האבודים גם אצל ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
זה בדיוק מה שחשב בילי סמואל מוואפ (Billy Samuel Mwape), מתכנת מחשבים ואב לתינוק עם שיתוק מוחין. מרגע שהתינוק אובחן בגיל 7 חודשים לערך, יצא בילי למסע עצמאי של למידה בניסיון לרתום את הידע שלו לטובת בנו. הוא קרא ספרים בנושא נוירופלסטיות, ובמקביל חשב גם על דרכים לשילוב עבודתו כאיש מחשבים.
אג'יליות (Agile) היא מונח שבו משתמשים בעיקר בעולם ההייטק והמחשבים, ומשמעו שיטה לביצוע פרויקטים בתנאים משתנים. בצורה כזו ניתן להגיע להישגים בשלבים, וזה בדיוק מה שבילי ניסה לעשות עבור בנו, לובוטו.
בילי ואישתו חיפשו בכל רחבי זמביה אחר פיזיותרפיסט לתינוקות, מומחה לריפוי בעיסוק וכן קלינאי תקשורת. זה הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית, אך לצד זאת הוצבו גם מטרות שונות ומוגדרות היטב לאורך חודש עד 3 חודשים. לדוגמה, שיוכל לעמוד וללכת בצורה עצמאית ככל שיתקדמו השלבים השונים: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, תקשורת, שיווי משקל ועוד.
לאחר מכן נקבעו "ספרינטים" – שלבים מהירים של ביצוע ובדיקת התוצאות לאחר מכן. לדוגמה, נקבעה המטרה של גרוי הזרוע השמאלית של לובוטו. לצורך כך, כל אחד מהמומחים שנאספו בדרך יבצע את המשימה המתאימה: המרפאים בעיסוק יוודאו להעסיק את זרועו של הפעוט עם חומרים מסוגים שונים; הפיזיותרפיסטים יזיזו ויכוונו את הזרוע כדי לבנות את השרירים הנחוצים; וכמובן ההורים עצמם שמסייעים באמצעות משימות מוטוריות ואחרות.
בסוף כל שבוע התוצאות היו נבדקות בצוות המיוחד שנבנה לצורך הפרויקט. איך עבר השבוע בכל אחת מה"חזיתות"? האם כל אחת מהפעולות עמדה ביעדים? עדכונים נשלחו בקבוצת וואסטאפ ייעודית, כדי שיהיה אפשר לעקוב מהר ובזמן אמת. לאחר שהצוות סיים לטפל בזרוע, תשומת הלב הופנתה לרגל. הטיפולים והפעילויות היו שונים לחלוטין, אבל בוצעו בהתאם לאותו תהליך חזרתי (איטרטיבי).
אחרי שאחותו הקטנה נולדה, לובוטו כבר יכל ללכת על רגליים נוקשות בהשגחת אביו שעמד מאחור, שר לו שירים שהוא אוהב ומעודד אותו להמשיך. המשפחה נסעה לדרום אפריקה ופגשה במומחה נוירו-תנועה וכן הוסיפה גם טיפולי חמצן. הספרינטים הללו היו קצרים יותר, וממוקדים יותר במוחו של לובוטו; זאת במטרה ללמד אותו על גופו באמצעות תנועות גוף עדינות.
בשבוע השני לנסיעה הוא כבר יכל לרוץ בצורה מאוזנת טובה יותר. המשפחה חזרה לזמביה כשהיא נושאת בחיקה תוצאות מדהימות, אבל התוצאה המדהימה ביותר היא שלובוטו למד לזוז באמצעות אחותו הקטנה. הוא למד ממנה הכול, טוב ורע, ביעילות גדולה יותר מכל מטפל אחר. למזלה של המשפחה, הם ידעו לפעול במהירות ולמצוא את המענה הנכון שיאפשר לילד שלה ללכת, לרוץ ולחיות כאחד האדם.
לא לכל המשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים – יש מזל כזה. גם במשפחתו של בילי היו נסיגות לאחור וכמה כישלונות שנדחו לטיפול מאוחר יותר; אבל באמצעות פעולות קטנות וחזרתיות מדי יום, הם הצליחו לשפר משמעותית את תפקודי צד שמאל של לובוטו (הצד שסבל משיתוק מוחין). היום הוא כבר משחק כדורגל עם אבא שלו, בצורה הרבה יותר מתואמת ממה שיכול היה להשיג אלמלא הטיפול האג'ילי האינטנסיבי.
"לא משנה במה אתם נאבקים", אומר בילי – "מקצועית, כלכלית, פיזית. בדרך אל המטרה הגדולה, אל תפחדו להציב גם מטרות קטנות יותר; ספרינטים למרחקים קצרים. בפני עצמם הם אולי לא מספיקים, אבל בסופו של דבר הם נאספים לכדי תוצאות מדהימות".