דמיינו לרגע שאתם בני ארבע. אתם בונים מגדל ואתם ממש גאים בו.
פתאום ילד אחר בא בריצה ובועט במגדל שלכם. אתם כועסים ומרגישים איך הכול מבעבע בפנים – פגיעה, פאניקה, תסכול וחוסר אונים.
בדיוק אז בא אדם מבוגר, מתקרב אליכם ושואל: "מה קרה חמוד?"
עיני המבוגר משדרות חמלה, ואז כל הרגשות מבעבעים מכם החוצה – תסכול, כעס, חוסר אונים. המבוגר ממשיך ואומר "ספר לי הכול, מה קרה". הוא לא אומר "אל תדאגו, אתם יכולים לבנות שוב את המגדל" – הוא פשוט מאפשר לכם להרגיש את כל מה שאתם מרגישים.
בסוף אתם מרגישים יותר טוב וחוזרים לבנות את המגדל שלכם.
ודאי שהיו אינספור פעמים בהן הרגשתם כעס, תסכול, עצב או פחד בתור ילדים. איך המבוגרים בחייכם הגיבו לסיטואציה? אם התמזל מזלכם, הם נתנו לכם מקום להביע את הרגשתכם והקשיבו לדאגות והכאבים שלכם, בלי לנסות לתקן את מה שקורה.
לרבים מאיתנו כנראה הייתה חוויה הפוכה. אולי אמרו לנו "תפסיק להתנהג בטיפשות" או "אתה לא צריך לבכות". יכול להיות שנשלחנו לחדר או לפינה, או אפילו חלילה יותר גרוע מכך. המסרים שקיבלנו כילדים יקבעו את הצורה בה נביע או לא נביע רגשות גם כמבוגרים.
כמובן שקל להאשים את ההורים שלנו במה שעשו או לא עשו, אבל הבעיה האמיתית היא היעדר אוריינות רגשית בתרבות שלנו באופן כללי. אנו לא מלמדים הורים איך להגיב לרגשות של ילדים באמפתיה ובחמלה. למעשה התרבות שלנו עדיין מעדיפה אינטליגנציה שכלית (IQ) על פני אינטליגנציה רגשית (EQ).
התמודדות עם רגשות בגיל ילדות
בדרך כלל יש שלוש דרכים בהן אנו לומדים כילדים להתמודד עם רגשות.
הדרך הראשונה היא הדחקה. אולי בתור ילדים, למדתם שלא בטוח לבטא את רגשותיכם. אולי נסגרתם כי אמרו לכם להפסיק לבכות, או שקיבלתם מבט שגרם לכם לבלוע הכול פנימה ולהשאיר זאת עמוק למטה.
השפעתה של הדחקה על ילד היא שהרגשות האלה נשארים שם ללא מוצא – ואז כמבוגרים, הרגשות האלה יכולים להופיע שוב כשהחיים מקשים עלינו. אותן תחושות עולות, אבל הפעם אנו מגיבים בשתיית כוס יין נוספת, או מבלים שעות בגלילה חסרת מחשבה בפייסבוק, או מעמיסים על עצמנו עבודה עד שאין לנו זמן להרגיש.
הדרך השנייה היא תוקפנות. בתור ילד, אם הרגשנו ממש חסרי אונים או מפוחדים וגדלנו בסביבה סמכותית שבה לא היה לנו קול ולא יכולנו להגיד מה הרגשנו, הרגשות האלה שוב יבעבעו בתוכנו.
אם שוב נרגיש מפוחדים או מאוימים, הרגשות עלולים לצאת בצורה של תוקפנות, זעם ומילים "רועשות". ייתכן שתייגו אותך כ"שובב" או "צרה צרורה", כאשר כל מה שעשית היה אך ורק להגיב לסביבה שלך.
כמבוגרים – הרגשות הללו עלולים לצוף כהתנהגות בריונית, כמחשבות ביקורתיות קשות על עצמנו ועל אחרים או כאלימות.
הדרך השלישית היא הבאה לידי ביטוי. אם גדלנו עם מסר שאומר "רגשות יתקבלו בברכה. אני אקבל את כולכם – את החלקים השמחים, העצובים והכועסים. אני לא מתכוון לנסות לתקן אותם; אני רק אחזיק אותך" – כאשר המצב יהיה קשה עבורנו בגיל מבוגר, נוכל להתמודד בצורה טובה יותר.
נוכל לכתוב את המחשבות שלנו ביומן ולתת להן לצאת החוצה בצורה עקיפה. נוכל להתקשר לחבר ולשתף אותו במה שעובר עלינו, לצאת יחד לפעילות משותפת או אפילו להיעזר באיש מקצוע.
למידה באמצעות ניסיון
ילדים לומדים באמצעות ניסיון ישיר. הם רואים מה קורה בבית ואיך מתייחסים אליהם, ומיישמים זאת בסופו של דבר בחייהם שלהם ושל אחרים. לא ניתן לצפות שיהיו להם אמפתיה וחמלה לאנשים אחרים אם לא נראה להם איך. לא נוכל לצפות מהם להתייחס לאחרים באדיבות ובכבוד אם הם לא יודעים איך זה מרגיש באמת.
מחקרים מראים שכאשר ילדים מרגישים בטוחים ללמוד – כלומר נטולי שיפוט וביקורת וזוכים ליחס אדיב וכבוד – יש להם אוטונומיה על גופם ועל הלמידה שלהם, והם יכולים לחגוג את הייחודיות שלהם. במקביל, המערכות הנוירולוגיות שלהם נכנסות לפעולה ויכולת הצמיחה והלמידה שלהם עולה.
כבר בגיל ילדות חשוב לפתח כישורי חיים קריטיים כמו אינטליגנציה רגשית, חשיבה ביקורתית והתמודדות עם כישלון. בכל פעם שאתה נכשל, אתה מבין שיש עוד אפשרויות שאולי לא בדקת.
העולם יכול להיות שונה לטובה אם נציב במרכז מערכות היחסים שלנו אלמנטים כמו הקשבה, חמלה וחיבור לאחרים.