ג'ון בי. ווטסון היה פסיכולוג אמריקאי, הידוע בעיקר הודות ליצירת אסכולה בפסיכולוגיה בשם ביהביוריזם (Behaviorism). בניגוד לפסיכולוגיה הפרוידיאנית "המקורית", שחקרה מושגים לא מודעים, רגשיים ובלתי מוחשיים אחרים – ווטסון הציע שהפסיכולוגיה צריכה לחקור התנהגויות נצפות, הניתנות למדידה באמצעות השיטה המדעית.
לצורך הדגמת הרעיון הזה ווטסון ביצע את ניסוי אלברט הקטן, ובנוסף הוא ידוע גם הודות לציטוט המפורסם שלו אודות "תריסר תינוקות בריאים" (ראו בהמשך). עם זאת – התיאוריה המשכנעת שלו לא הצליחה בפועל, כפי שחווה ווטסון עצמו. בעוד שהפרקטיקה והמורשת של ווטסון נמצאים בהתנגשות כבר עשרות שנים, הוא נותר בין הפסיכולוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-20.
תיאוריית ההתנהגותנות של ווטסון
ג'ון ווטסון טען שאם יתנו לו תריסר תינוקות בריאים, הוא יוכל לעצב אותם להיות כל דבר: רופאים, עורכי דין, אמנים, קבצנים או גנבים; זאת ללא קשר לרקע ממנו באו או לנטייה הגנטית שלהם. ראשית, הוא ביצע ניסויים עם תינוק בן 8 חודשים בשם אלברט, ומאוחר יותר הוא יישם את התיאוריה שלו כשגידל את ילדיו שלו. בעצם ניתן לומר שווטסון יישם את השיטה המדעית על הפסיכולוגיה האנושית, אותה כינה ביהביוריזם (התנהגותנות).
ניסוי "אלברט הקטן"
בניסוי זה ווטסון השתמש בשיטת ההתניה הקלאסית כדי לתכנת תינוק לפחד מחולדת מעבדה. איוואן פבלוב כבר הדגים בעבר כיצד התניה יכולה לעורר תגובות ביולוגיות, שעוברות בתורשה גנטית. בהמשך לרעיון הזה – ווטסון שיער שבדרכים דומות אפשר גם להנחיל התנהגויות חדשות שלא עברו בתורשה.
כדי לערוך את הניסוי, ווטסון והעוזרת שלו, רוזלי ריינר, הניחו את הילד בחדר עם עכבר לבן שהסתובב שם באופן חופשי. בראשית הניסוי הילד לא פחד. לאחר מכן ריינר היכתה במוט פלדה באמצעות פטיש, בכל פעם שאלברט הושיט את ידו לגעת בעכבר. דבר זה הפחיד את אלברט וגרם לו לבכות.
בסופו של דבר, אלברט ניסה להתרחק מהעכבר, מה שהוכיח שנוצרה אצלו תגובת התניה. שבועות לאחר מכן, אלברט הפגין סימני מצוקה כלפי כל חפץ פרוותי, מה שמוכיח שההתניה שלו לא רק נשמרה אלא גם עברה הכללה.
ווטסון הניח שההתנהגות שלנו היא רפלקס שמעורר גירוי, או תוצאה של חשיפה מוקדמת לחיזוקים ועונשים, בשילוב עם מצבי המוטיבציה והגירויים הנוכחיים שלנו.
ווטסון נגד פרויד
בניגוד לפרויד ויונג, ג'ון ווטסון לא התעניין במחשבות או בשכל; זאת משום שלדעתו, ניתוח הפעולות והתגובות הוא הדרך היחידה ליישם את השיטה המדעית בפסיכולוגיה ולקבל תובנה אובייקטיבית על התנהגות אנושית. הוא חשב על הפסיכולוגיה כעל ענף אובייקטיבי של מדעי הטבע: "מטרתה, החיזוי והשליטה בהתנהגות." כמו חבריו הביהביוריסטים, הוא האמין שהאינטליגנציה, הטמפרמנט והאישיות נקבעים על ידי הסביבה בה הילד גדל.
טיפול פסיכולוגי בתינוק ובילד
ווטסון כתב ופרסם ספר בשם "הטיפול הפסיכולוגי בתינוק ובילד" (The Psychological Care of Infant and Child). בספרו הוא יעץ להורים לא לגעת בילדיהם לעיתים קרובות מדי, ולשמור על מרחק רגשי כדי לא לפנק אותם. משחק עם ילדים, הזהיר, יפריע להם בשגרה. ילד מאושר אינו בוכה או מחפש תשומת לב.
ספרו של ווטסון הפך לרב מכר, ועד מהרה מדענים אחרים בני זמנו יעצו גם שלא להפגין חיבה כלפי ילדים. כמה ממשלות בעולם המערב אף החלו לחלק עלונים הממליצים להורים להפסיק לנשק את ילדיהם. הורים פיתחו את הרעיון שיש להשאיר את הילדים לשבת בשקט במהלך היום. בלילה יש להשאיר אותם בוכים לבד עד שהם נרדמים, שיטה הנקראת "אימוני שינה".
כיום כמובן ידוע שרוב רובה של תפישה זו היא שגויה בבסיסה. אומנם נכון הוא שפינוק יתר של הילדים אינו רצוי; אבל מצד שני להימנע ממגע או ממשחק עם הילדים – הם בחזקת עצות שמזמן אבד עליהן הכלח. יש לציין שהפסיכולוג פרדריק סקינר, אחד המפורסמים ביותר בתחום הביהביוריזם, הושפע בין היתר גם מעבודתו של ווטסון.
חייו ומשפחתו של ווטסון
לווטסון הייתה ילדות קשה, וככל הנראה זו אחת הסיבות לכך שרצה להיות אבא טוב ויישם את שיטותיו על ארבעת ילדיו, ג'ון, מרי, ג'יימס וויליאם. למרבה הצער, הדברים לא הסתדרו כמתוכנן וילדיו סבלו מבעיות שונות, חלקם אף נפטרו בטרם עת.
ווטסון הודה לכאורה שהוא מתחרט על העצות שנתן בנוגע לגידול ילדים, מכיוון שהבין שהוא לא יודע מספיק אודות הנושא. מאז ועד היום תחום הפסיכולוגיה התפתח מספיק כדי להשתמש בחלקים ספציפיים בתיאוריית ההתנהגותנות של ווטסון, בלי לערב את החלקים הבעייתיים יותר.