התפישה השלטת בקרב הציבור היא שאנו באים לעולם כלוח ריק, בכל מה שנוגע לתפישות מוסריות של טוב ורע. הרי מוסר הוא המצאה אנושית שלא קיימת בטבע, ולכן היא אינה תכונה מולדת – אלא נלמדת.
האומנם?
לכאורה זה נשמע מאוד הגיוני, אבל מסתבר שלא ממש עומד במבחן המציאות. מחקרים מהשנים האחרונות מוכיחים שלא רק שתינוקות נולדים עם חוש מוסרי מפותח, הם גם נמשכים אוטומטית לאנשים אחרים בעלי מוסר גבוה.
קצת היסטוריה
ענקי הפילוסופיה בחברה המערבית נדרשו לנושא המוסר כבר לפני אלפי שנים, כאשר התפישות המודרניות ביותר החלו לצוץ במאות ה-18 וה-19. פרידריך הגל טען כבר בתחילת המאה ה-19, שכל אדם מכיר את עצמו באמצעות האדם האחר העומד מולו. כל אדם הוא סובייקט בעיני עצמו, אבל אובייקט בעיני האחר. מרגע שאנו מספיק בוגרים כדי להיות מודעים למצב הזה (דיאלקטיקת המודעות העצמית), אנו יכולים להתחיל "להיכנס לנעליים" של האחר ולהבין מה עובר עליו.
הפסיכולוג ז'אק לאקאן, שפעל במאה ה-20, מתייחס לשלב המראה (Mirror) בחייו של כל תינוק. מרגע שהעולל מביט במראה ומבין שדמותו נשקפת אליו, יחד עם דמויותיהם של אחרים בסביבתו – הוא לומד להסיק את קיומו שלו מתוך הסביבה שלו, שאומרת לו שהוא זה שנשקף במראה (ההורים, בני המשפחה ועוד).
המצב כיום
בשנת 2007 בוצעה סדרת ניסויים מרתקת באוניברסיטת ייל. המטרה הייתה להבין האם גם תינוקות רכים מאוד, אפילו בני 3 חודשים, מסוגלים להבחין בין טוב ורע. לא נלאה אתכם בפרטי המחקרים (אפשר לצפות בסרטון הסבר קצר בנושא), אבל הממצאים מגלים שבכל תינוק טבוע חוש מוסרי כלשהו, שאיתו הוא נולד.
מאז חלפו כבר כמה שנים טובות, ויש אפילו כמה מחקרי נגד שטוענים שהניסויים באוניברסיטת ייל לא באמת זיהו יכולת מוסרית מובנית אצל תינוקות. לדוגמה, הפסיכולוג והחוקר ז'אן דסטי טוען שלזהות מוסר ולהיות מוסרי הם שני דברים שונים.
מצד אחד לתינוקות יש יכולת לחוש אמפתיה עם אנשים שמתנהגים בצורה נחמדה; מצד שני לעיתים הם יכולים להיות ממש אכזריים כלפי תינוקות אחרים, לסרב לחלוק במה שיש להם עם אחרים, לחטוף מהם חפצים ולהתנהג באלימות לא מבוטלת. אז מה זה בעצם אומר לנו לגבי מוסר אצל תינוקות?
פרופ' דסטי אומר שהבסיס המוסרי שלנו הוא ככל הנראה מולד; אבל יכולת להתנהגות מוסרית מורכבת יותר – כבר תלויה בסביבה ולא בתורשה. חלק מזה, אגב, קשור לנוירוני מראה במוח (Mirror Neurons). אלו הם תאי מוח ייעודיים לחיקוי ולמידה מוטוריים, אבל בין היתר הם מצליחים גם לזהות מצבים בעייתיים אצל אחרים: כשאנו רואים מישהו שרע לו או שקורה לו משהו, אנו מפגינים אי נוחות רגשית למראה האדם הסובל.
אז מה כל זה אומר בסופו של דבר?
פועל יוצא מהמחקרים המודרניים, הוא שאמפתיה לא בהכרח מובילה להתנהגות מוסרית. מה שכן משפיע על התנהגות מוסרית הוא יכולת השליטה העצמית, שהיא יכולת יותר מולדת מאשר נרכשת. מי שמסוגל להפגין איפוק ושליטה עצמית, ייטה יותר אל עבר החלטות נכונות מבחינה מוסרית. אמפתיה מיועדת להבטיח שנהיה טובים למי שקרוב אלינו. שיפוט מוסרי, לעומת זאת, מבטיח שנהיה הוגנים ומוסריים גם עם כל השאר.
אומנם לתינוקות יש את הבסיס האמפתי הדרוש כדי להבין מה נכון ומה לא, אבל זה לא הופך אותם אוטומטית לישויות מוסריות המסוגלות לקבל החלטות נכונות. זה כבר תלוי בשליטה עצמית מולדת, לצד החינוך וההכוונה שהם יקבלו בהמשך חייהם בחברה שסביבם.